שתי מלחמותיו העיקריות של דוד מאת עילי תומר וירדן

שתי מלחמותיו העיקריות של דוד:

כבר בראשית מלכותו נלחם דויד המלך בפלשתים, אויביהם של בני ישראל מאז ימי השופטים ובכל שנות שלטונו  של שאול המלך. אחרי שנים רבות של מאבק בפלשתים ובשעבודם הצליח דויד לגבור עליהם, להכות בהם "מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר",  ולהכניע אותם. כל זאת - בהיוועצו בה'. עם תום המלחמה בפלשתים פנה דויד להילחם בעמי עבר הירדן המזרחי: הוא ניצח בקלות את האדומים ואת המואבים, אך נתקל בקשיים במלחמתו בבני עמון, שכן הם זכו לתמיכתה של ארם. מלחמת דויד בבני עמון הייתה קשה וממושכת והיו בה שתי מערכות: במערכה הראשונה נלחם דויד נגד מלכי ארם צובה וארם דמשק, בני הברית של עמון; המערכה השנייה התנהלה נגד בני עמון והסתיימה במפלתם. בסיומן של שתי המערכות הכניע דויד לא רק את בני עמון אלא גם את ארם, וכך שלט בכל עבר הירדן המזרחי עד לסביבות נהר פרת. מלחמותיו של דויד וכיבושיו אפשרו לו להרחיב את גבולות הממלכה, ובימיו היא השתרעה מעבר הירדן המזרחי ועד הים התיכון, מנהר פרת בצפון ועד עציון גבר ונחל מצרים  בדרום.

למלחמות הממושכות ולשפיכות הדמים שנלוותה אליהן היה מחיר רוחני ודתי: דויד ביקש לבנות בית לה', את בית המקדש, אך ה' סירב לבקשתו בנימוק: "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי." זאת אומרת: הרגת יותר מדי אנשים (שפכת יותר מדי דם) כדי לבנות בית לה'.

מרד אבשלום:

דוד בורח מירושלים.

במהלך מלוכתו של דוד מרד בו בנו אבשלום, והכריז על עצמו מלך.

דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפילגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים "כָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ". באופן סמלי מספר המלווים את דוד בברחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בברחו משאול. בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הקודש אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הקודש מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוהים. בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת האל ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך דוד פוגש את חושי הארכי. הקרב המכריע בין דוד לאבשלום נערך ביער אפרים שממזרח לירדן, דוד מזהיר את כל חייליו ובמיוחד את שרי הצבא שלא לפגוע באבשלום: "לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם", אולם יואב מנצל את ההזדמנות שאבשלום ניתפס בשערותיו בעץ, הורג אותו ומסיים את המלחמה.